אבי 'הפרעת קשב' אומר: "הפרעת קשב היא מחלה מומצאת"

הפסיכיאטר האמריקני ליאון אייזנברג, האב המדעי של הפרעת קשב ADHD, אמר בראיון האחרון לפני מותו: "הפרעת קשב היא דוגמא מובהקת למחלה מומצאת"

השבועון הגרמני 'דר שפיגל' ציטט בכתבת השער שלו ב-2 בפברואר 2012 את הפסיכיאטר האמריקני ליאון אייזנברג, שהיה האב המדעי של הפרעת הקשב ADHD. אייזנברג, שנולד ב-1922 למשפחה יהודית שהיגרה לארה"ב מרוסיה, אמר בראיון האחרון שלו, שבעה חודשים לפני מותו בגיל 87 : "הפרעת קשב הינה דוגמא מובהקת למחלה מומצאת".

ה"מחלה" של ליאון אייזנברג רדפה את המדריכים האבחוניים הפסיכיאטריים עוד משנת 1968, בתחילה בתור 'תגובת תנועתיות יתר של הילדות' וכעת בתור ADHD. ה-'דר שפיגל' דיווח כי השימוש בתרופות להפרעת קשב בגרמניה עלה בתוך 18 שנה משנת 1993 פי 51. בארה"ב כל ילד עשירי בגיל 10 כבר בולע תרופה להפרעת קשב על בסיס יומי ומגמת העלייה עדיין נמשכת.

אייזנברג נטל חלק בוועדה המייעצת למדריך האבחוני הפסיכיאטרי DSM V שיוצא לשוק בימים אלה ולמדריך האבחוני הבינלאומי ICD XII מטעם איגוד הפסיכיאטריה האמריקני בין השנים 2006 ו-2009. אחרי הכול, ליאון אייזנברג קיבל את פרס ה'רואן' עבור מחקר פסיכיאטרי של הילד והמתבגר. הוא היה מוביל דעה בפסיכיאטריה של הילד במשך יותר מארבעים שנה דרך עבודתו בניסויים תרופתיים, מחקר, הוראה, מעורבות במדיניות רווחה והתיאוריות שלו בנושא אוטיזם ורפואה חברתית.

לאייזנברג היו קשרים הדוקים עם חברות התרופות, והיה אחד מאותם חוקרים שאליהם התייחסו הפסיכולוגית ליסה קרוסגרוב וחבריה, כאשר חקרו את הקשרים הכספיים שבין כותבי המדריך האבחוני ה-DSM לחברות התרופות. הם מצאו לשם דוגמא כי ל-100% מכותבי הערכים בנושא "הפרעות מצב רוח" וסכיזופרניה ב DSM IV היו קשר אחד או יותר מסוג זה. הקשרים היו נפוצים יותר באותם תחומים שבהם תרופות היו הקו הטיפולי הראשון.

רבים בישראל כבר הבינו מזמן את מה שד"ר אייזנברג הודה בו רק לאחרונה. רבים גם מבינים שההמצאה של "הפרעת קשב" משרתת ומפרנסת גורמים רבים מדי, כגון מערכת החינוך, מכוני האבחון, הרופאים, הרוקחים וחברות התרופות המספקות להם את הפרנסה. היקף האבחון והטיפול התרופתי בהפרעת קשב בישראל נמצא כבר הרבה מעבר לאחוז הילדים שמלכתחילה הניחו ש'יסבלו' מן ה'הפרעה' (3%) והפך כבר מזמן לאמצעי כדי 'להשיג ציונים' במבחנים או כדי 'להפוך את חיי התלמיד לקלים יותר'.

עמותת 'מגן לזכויות אנוש' טוענת כי לאור ההכרה הגוברת בכך שמדובר כאן ב'מחלה' מומצאת, מערכת הבריאות בישראל צריכה להיות מודאגת מכך שאינה מחייבת את הרופאים לספק לציבור הסכמה מדעת ראויה בנוגע לשימוש בתרופות ממריצות כדוגמת ריטלין וקונצרטה והשפעותיהן ארוכות הטווח, ולא לוקחת אחריות על הגידול בצריכת הריטלין בקרב ילדים שהוא מעבר לאחוזי השימוש שמאפיינים את שכיחותה המשוערת (אחוז הילדים המאובחנים בפועל בקשב וריכוז והשימוש בתרופות גבוהים פי כמה). לא די בכך שאין אזכור בעלון הריטלין או על אריזתו כי מדובר בסם מסוכן על פי פקודת הסמים המסוכנים, אנשי המקצוע אף אינם מחויבים להסביר להורים את ההשפעות ארוכות הטווח ואת מה שהועדה המייעצת הלאומית השוויצרית לאתיקה ביו-רפואית (NEK) מ-22 בנובמבר 2011 כבר הבינה, וניסחה בחוות הדעת שלה תחת הכותרת 'שיפור אנושי באמצעות רכיבים תרופתיים' : "הצריכה של מרכיבים תרופתיים (הכוונה לריטלין וממריצים אחרים) משנה את התנהגות הילדים ללא השתתפות מצדם. זוהי התערבות בחופש של הילד ובזכויותיו האישיות, כיון שמרכיבים תרופתיים גורמים אצלו לשינויי התנהגות, אולם מונעים ממנו את ההזדמנות ללמוד כיצד להשיג את השינויים ההתנהגותיים הרצויים הללו בכוחות עצמו. כך נשללים מן הילד ההתנסות החיונית בפעולה עצמאית ונחושה, החופש האישי שלו והתפתחותו האישית".

פוטנציאל הפגיעה בהתפתחותם התקינה של ילדי ישראל, היעדר הסכמה מדעת ראויה לצריכת תרופות מעוררות כדוגמת הריטלין והיעדר מדיניות לבלימת אבחון היתר וצריכת היתר של התרופות הללו לילדים עלולה לשמש עילא לתביעות משפטיות עתידיות רחבות היקף כנגד האחראים למחדלים הללו בכל הרבדים המעורבים.

"המכון הלאומי לבריאות הנפש" הסיר תמיכתו במדריך האבחון הפסיכיאטרי, ה-DSM-5

הודעה לתקשורת - מאי 2013

שבועיים בלבד לפני שה-DSM-5 אמור לצאת לאור, הכריז המכון הלאומי לבריאות הנפש, מכון המחקר הגדול בעולם לבריאות הנפש, שהוא מסיר את תמיכתו במדריך.

במכה משפילה לאיגוד הפסיכיאטריה האמריקני הבהיר ד"ר תומס ר. אינסל, מנהל המכון, שהמכון לא יממן עוד פרויקטים מחקריים אשר נשענים באופן בלעדי על הקריטריונים של ה-DSM. מעתה והלאה, המכון, אשר בעבר שם את כובד משקלו ותקציבו על מהדורות קודמות של המדריך האבחוני, "ינווט את מחקריו הרחק מהקטגוריות של ה-DSM". "חולשתו" של המדריך, הסביר בהצהרתו, שנוסחה בחריפות, הינה "חוסר התקפות שלו". "בניגוד להגדרות שלנו למחלת לב כלילית, לימפומה או איידס, האבחנות של ה-DSM מבוססות על הסכמה בנוגע לאוספים של תסמינים קליניים, ללא שום בדיקת מעבדה אובייקטיבית".

ההסכמה הזו היא כעת בבירור חסרה. ספק אם הייתה בכלל קיימת אי פעם. כפי שאמר פעם יועץ ל-DSM-3 למגזין הניו-יורקר על כמות העמדת הפנים שהניעה את מי שהייתה אמורה להיות מהדורת 1980 "מבוססת הראיות": "היה מעט מאד מחקר עקבי, והרבה מהמחקר שהיה קיים היה למעשה גיבוב- מפוזר, לא עקבי, מעורפל".

על פי אינסל, יותר מדי מהבעיה הזו עדיין נותרה, כפי שהתבטא בנוגע למדריך, שסבל מהערכת יתר  בנוגע לדיוק והתקפות שלו במשך עשורים: " בעוד שה-DSM תואר בתור ה'תנ"ך' של התחום, הוא לכל היותר מילון, אשר יוצר סדרה של תוויות ומגדיר כל אחת מהן". ואפילו לא מילון טוב במיוחד, כפי שממסתבר. על ההחלטה להסיט את המחקר בבריאות הנפש הרחק מהמדריך והמדדים שלו אומר אינסל: "לאנשים עם בעיות נפשיות מגיע יותר".

למאמר המלא:
http://www.psychologytoday.com/blog/side-effects/201305/the-nimh-withdraws-support-dsm-5

דו"ח חדש של האו"ם בנושא עינויים קובע: יש לאסור טיפולים פסיכיאטריים בכפייה

דו"ח חדש של האו"ם קובע כי טיפולים פסיכיאטריים בכפייה נכללים תחת ההגדרות המשפטיות של עינויים, התאכזרות והשפלה, ומפרים את האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות

הודעה לתקשורת – מאי 2013

הדו"ח, שפורסם בחודש פברואר 2013, מתרכז בנושא של עינויים בתחום שירותי הבריאות. הדו"ח מדגיש כי החובה המוטלת על מדינות לספק שירותי בריאות גורמת לכך שזכויות האדם של מטופלים מופרות כאשר אין הם מעוניינים לקבל את שירותי הבריאות הללו. הוא מסביר שזכויות הפרט קודמות לחובתן של מדינות לספק שירותי בריאות, וכי קיים ניצול לרעה של החובה לספק שירותי בריאות כאשר שירותים אלה ניתנים בכפייה. (סעיף 35).

דו"ח האו"ם שם דגש מיוחד על נושא הטיפולים הפסיכיאטריים בכפייה. הוא מראה כיצד טיפולים אלה נכללים תחת ההגדרות המשפטיות של עינויים, התאכזרות והשפלה. הוא מתייחס לכל הטיפולים הפסיכיאטריים שאין בהם תכלית רפואית ושאי המתן שלהם אינו גובל בסכנת חיים, כגון: כליאה (אשפוז כפוי), קשירה, בידוד, נזעי חשמל ואף מתן כפוי של תרופות שנויות במחלוקת כגון תרופות נוירולפטיות (אנטי פסיכוטיות). (סעיפים 32, 63 ו-89 (ב)).

הדו"ח מסביר כי קיימת אפליה מהותית כנגד אנשים עם מוגבלויות, בכך שמעצר של אדם שטרם עשה מעשה פלילי איננה חוקית, ואילו מעצר וכליאה של אדם עם מוגבלות פסיכיאטרית מותר בחוקי בריאות הנפש לאור הטענה שהוא עלול לעשות מעשה כזה, אף אם טרם עשה אותו. (סעיף 66)

עמותת מגן לזכויות אנוש מסבירה כי "האמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלויות", שישראל חתמה עליה בשנת 2006, אשררה אותה בספטמבר 2012 ואף מינתה את מר אחיה קמארה, ל"נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות" במשרד המשפטים, כדי לפקח על יישומה בארץ, קידמה באופן משמעותי את המודעות לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות פיזיות, אולם לא עשתה די עבור אנשים עם מוגבלויות פסיכו סוציאליות כגון אנשים עם בעיות נפשיות, קשישים וחוסים במוסדות הפסיכיאטריים ומוסדות הרווחה. דו"ח זה של הממונה המיוחד לנושא עינויים מטעם האו"ם מהווה צעד נוסף בקידום זכויותיהם אנשים עם מוגבלויות ונועד לחייב מדינות להתמודד גם עם התחום הזה, שסובל במשך שנים מהזנחה והתעלמות.
העמותה מזכירה כי פסיקת בג"ץ בגרמניה בתחילת שנה זו (ראה קישור) הורתה למדינה לפתוח ולבחון מחדש את החקיקה בתחום בריאות הנפש כדי להתאים עצמה לאמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות גם בתחום של הפסיכיאטריה המוסדית.

עמותת מגן לזכויות אנוש מברכת על פרסומו של דו"ח האו"ם בנושא עינויים, ותפעל בתיאום עם הגורמים המתאימים לקדם את התיקונים הנדרשים בחוק בריאות הנפש בארץ כדי לא לאפשר את זכויות היתר הניתנות כיום לפסיכיאטרים ועובדי בריאות הנפש לכפות טיפולים פסיכיאטריים אשר מהווים בפועל עינויים, התעללות, התאכזרות והשפלה כלפי אנשים עם מוגבלויות בישראל.

היכנס למידע נוסף אודות דו"ח האו"ם הקובע כי יש לאסור טיפולים פסיכיאטריים בכפייה.